עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ביטון ואח'

החלטה

1.בפני בקשת רשות להתגונן.

על פי כתב התביעה, בשנת 1988 נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין הנתבעת מס' 1 (להלן – "הנתבעת"). הנתבעת הפרה את חוזה השכירות בכך שלא שילמה את דמי השכירות, וצברה חוב, אשר עד להגשת התביעה עמד על כ-15,000 ₪.

כלפי הנתבעת, וכלפי הנתבעים מס' 2 ו-3, שהינם ילדיה הבגירים המתגוררים עמה, על פי הנטען, בניגוד להסכם, כוללת התביעה גם סעד של פינוי, בנוסף לסעד הכספי.

המבקשים נתבעו כערבים כלפי התובעת לחובותיה של הנתבעת, על פי הסכם השכירות משנת 1988.

2.עיקר טענת המבקשים, כי חתמו בשנת 1988 כערבים לקיום התחייבויות הנתבעת על פי הסכם שכירות מוגבל בזמן, למשך שנתיים בלבד.

לטענתם, ערבותם אינה בת תוקף לחובות שנוצרו לאחר השנתיים הראשונות.

עוד טוענים המבקשים, כי אם מי שמתגורר בדירה כיום הם ילדיה של הנתבעת, כפי שעולה מכתב התביעה, הרי שהם בגדר פולשים, ובוודאי שאין המבקשים ערבים לחיוביהם.

כן טוענים המבקשים, לחלופין, כי המשיבה לא עשתה די על מנת ליידע אותם אודות החוב, כאשר נוצר, על מנת שיוכלו לפעול להסרתו או להקטנתו.

המבקשים טוענים בבקשתם, כי בשנים האחרונות אין קשר בינם לבין הנתבעת.

3.ביקשתי וקיבלתי את תגובת המשיבה.

המשיבה מתנגדת למתן רשות להתגונן, וטוענת, כי כל טענות המבקשים הן טענות סרק.

לטענת המשיבה, בהסכם עליו חתומים המבקשים צויין מפורשות, כי ישנה אפשרות להאריך את החוזה, וכי הערבים קראו את החוזה והבינו את משמעויותיו.

לטענת המשיבה, היה למבקשים ידוע כי הנתבעת, שהינה אחותם, חותמת על הסכם לקבלת דירת "עמידר" למשך שנים רבות, כפי שקורה עם דיירי עמידר, רובם ככולם. טענות המבקשים אינן אלא התחמקות מתשלום חובם.

המשיבה טוענת, כי אין להאמין לטענות המבקשים, שאינם בקשר עם אחותם, ומביעה פליאה מכך שמחד הם טוענים, שאין קשר, ומצד שני הם טוענים, שהנתבעת אינה מתגוררת בדירה (ולא היא).

4.סבורני כי דין טענות המשיבה להידחות, אחת לאחת, ומוטב היה שתסכים המשיבה למתן רשות להתגונן, שעה שברור כי טענות המבקשים מקנות להם, למצער, רשות להתגונן מפני התביעה.

5.סעיף 2(א) להסכם השכירות קובע את תקופת השכירות - בין 14/7/88 לבין 13/7/90.

בסעיף 2(ד) נאמר, כי "עם תום תקופת השכירות יוארך חוזה זה וכל אחד מן הצדדים יהיה רשאי לסיים את השכירות בהודעה בכתב של שישים יום מראש".

בעמוד האחרון של החוזה ישנה כותרת "ערבות". בהקשר זה חותמים הערבים, כי "אנו מצהירים כי קראנו את החוזה ואנו מכירים את התחייבויות השוכר".

יש לכאורה בלשון החוזה תימוכין לטענת המבקשים, כי ערבותם אינה חלה על התחייבויות עתידיות, מעבר לשנתיים המצוינות בחוזה עצמו. אין בחוזה תנאי בדבר חידוש אוטומטי שלו, וממילא – של הערבות, אלא דווקא סעיף המלמד, לכאורה, על צורך בחוזה חדש, לפיו תוארך תקופת השכירות.